הממסד הרפואי

A_NURSE_TAKING_AN_IMMIGRANT'S_CHILD_TO_T

גלי העליה הגדולים שהגיעו לישראל עם הקמתה שינו מן הקצה את אופיה הבריאותי: מחברה צעירה ובריאה הטרודה בעיקר בקשיי עבודה והגנה על הארץ לחברת מהגרים הטרוגנית מבחינה בריאותית שאילצה את ההנהגה הישראלית להתמודד עם בעיות בריאותיות חדשות כמו תחלואה כרונית, תת תזונה, וסכנת התפרצות מגפות.

שירותי בריאות הציבור בישוב העברי של מדינת ישראל הצעירה היו מהטובים בעולם המערבי. כך למשל כאשר בוחנים את שיעור תמותת התינוקות בישוב העברי (3%), שהוא מדד מקובל להערכת רמת בריאות החברה ניתן לראות כי שיעור זה היה טוב  מזה של בריטניה (5.4%) ודומה לזה של ארה"ב (5.4%) באותן שנים. תמותה נמוכה זו הושגה באמצעות ארגון הדסה ומערך טיפות החלב הייחודי שהקימה, קופות החולים והמוסדות הלאומיים. בטיפות החלב הודרכו אמהות צעירות "כיצד לגדל תינוקות בריאים". גם אם היום בחלוף 70 שנה, נראית לנו גישה זו פטרונית ומקוממת, לא ניתן להמעיט בחשיבותה הרבה הן לרמת התמותה והתחלואה הנמוכות אז והן לשיפור שחל בבריאות העולים בחלוף הזמן. 

 

מצב זה השתנה כאמור עם קליטת גלי העליה הגדולים. גל העליה המורכב ביותר מבחינה בריאותית היה זה של יהדות תימן. הטיפול במחנות העולים הופקד בידי "השירות הרפואי לעולה". שירות זה פעל בתנאים של מחסור מתמיד של כוח אדם וציוד. קשה היה לגייס צוותים של רופאים ואחיות אל מחנות העולים שמוקמו באיזורים מרוחקים ולא נגישים. אולם למרות התנאים הקשים התגייסו למשימה רופאים ואחיות. לבית החולים לילדים שהוקם במחנה ראש העין, למשל, גויסו אחיות ורופאים מהדסה ירושלים, ובהמשך התנדב למשימה ההירואית פרופ' ג'ורג' מנדל, עולה חדש מדרום אפריקה. הטיפול המיידי בחולים נעשה בתוך תחומי המחנה ואילו חלק מהמקרים הקשים הועברו אל בתי החולים הראשיים כמו הדסה ובילינסון. מעבר למחלות איתן הגיעו העולים, התפרצו בתחומי המחנות מחלות מדבקות כמו פוליו, דיפטריה, ודיזנטריה. מאמצי הבידוד של הילדים החולים מבני ביתם, כמו גם הניתוק הכפוי והעברת החולים בלילות (אמצעי תחבורה עבור הפינוי לא היו זמינים בשעות היום) הביאו לחיכוך וקשיי תקשורת בין תושבי המחנה לצוותים הרפואיים. לא פעם תועדו ניסיונות סירוב של הורים למסור את ילדיהם לטיפול שהיה לעתים מציל חיים ממש.

בהעדר תחבורה ציבורית זמינה, היה זה קשה עד בלתי אפשרי עבור ההורים לבקר את הילדים והתינוקות שאושפזו בבתי החולים הכלליים בתדירות גבוהה. פעמים רבות כאשר מצבם הרפואי של הילדים השתפר במעט, הם הועברו להחלמה במעונות החלמה של ויצ"ו או לבתי חולים עם מחלקות בידוד לחולים במחלות מדבקות כדוגמת שחפת. היחס להורים, גם לאלה שהצליחו על אף התלאות להגיע ולבקר את ילדיהם, היה מתנשא וקצר רוח, גם מחשש שהורים ידביקו מחדש את הילדים המבודדים. 

 

מדובר איפוא בטרגדיה שמקורה בתמותה חסרת תקדים, קשיי שפה ופערי ותרבות בין העולים לצוותים הרפואיים, וניתוק פיזי בין הורים לילדיהם. למרות כל זאת נראה כי לפחות בתוך מחנות העולים למדו שני הצדדים להכיר ולהעריך אלה את אלה. כך כאשר הוחלט לסגור את בית החולים לילדים בראש העין, בסתיו 1951, פנה ועד זקני העדה אל בן-גוריון:

"חושבים אנו שכבודו לא יסכים לחיסול מוסד רפואי כזה בשכונתנו כי אנחנו עולים חדשים ולא יודעים להטפול בילדים ממחלות שונות שבארץ. ראוי לציון לכב' בזה כי הרבה מילדינו ניצלו ממוות בטוח על ידי טיפול מהיר של רופאים גדולים והדסה. אם ח"ו תתאמת השמועה הנ"ל, ילדנו עלולים לקבל מחלות שונות ואנו נצטרך לאשפז באופן פרימטיבי, ולא לטלטלם ממקום למקום, ומי יודע מה יהוו התוצאות של אשפוז כזה.