הקליטה בארץ

PikiWiki_Israel_46809_Camps_for_immigran

12 בתי עולים במקומות שונים הוקצו בתקופת היישוב לקליטת עולים. עם קום המדינה התברר שהם לא יוכלו להוות פתרון לקצב המסחרר. לכן הוקמו "מחנות עולים", בדרך כלל, במחנות ישנים של הצבא הבריטי. המגורים במחנות אלו התאימו לעשרות אנשים ביחד ולא למשפחות. מתחילה אמורים היו העולים להתגורר במחנות תקופה קצרה. אולם קצב הבנייה היה איטי בהרבה מקצב העלייה ונוצר מחסור חמור בשיכון. שהות העולים במחנות, שהייתה אמורה להיות ימים ספורים, הלכה והתארכה לשבועות ולחודשים. מקום המדינה ועד מרץ 49  עלו 90,000  עולים ונותרו במחנות 45,000 מהם. בראשית 49' כבר לא היה מקום במחנות הבריטים והוקמו מחנות נוספים. בגלל העדר מקום בצריפים המקוריים הוקמו אוהלים וצריפי עץ. לאט הגדילו את הצפיפות במחנות וגם תקופת השהיה בהם גדלה ממספר שבועות בסוף 1948 למספר חודשים באמצע 1949. באותה תקופה הגיע מספר העולים ב-35 מחנות ל-100,000 נפשות. מהמחנות לא הייתה כניסה ויציאה חופשית. העולים גם לא הורשו לצאת לעבוד. בשל כך דאגה הסוכנות לספק להם אוכל. העולים אכלו בחדרי אוכל ענקים. מטבח אחד בפרדס חנה הכין אוכל ל- 25,000  איש. ההיגיינה (שרותים ומקלחות משותפות בכמות קטנה מהצורך), הצפיפות כמו והחורף העלו את שיעור התחלואה. 

עולי הגל השני של מבצע "מרבד הקסמים" שהגיעו לארץ באביב 1949, הגיעו במצב רפואי קשה ביותר. במיוחד היה קשה מצבם של הילדים. מחלות טרופיות בלתי מוכרות (גם לא בקרב העולים הקודמים מתימן), היו נפוצות. משלחת משרד הבריאות, (ראה מרבד הקסמים ב') שהמליצה על העלאתם המהירה של השוהים במחנה חאשד הבהירה גם את התפוצה הרבה של מחלות מדבקות בקרבם.

על מנת להיערך לקליטתם ולטפל בהם מבחינה רפואית באופן מיטבי, הוקמו מחנות עולים נפרדים לעולים מתימן – 3 מחנות בראש העין, 3 מחנות ליד קיבוץ עין שמר, ומחנה נוסף בבית ליד. חלק מהעולים גם נשלחו למחנות אחרים.

חלק ניכר מהצוותים שמחלקת הקליטה של הסוכנות העסיקה במחנות אלו כללה יהודים ממוצא תימני ששהו כבר שנים בארץ. הדבר נועד להקל על קשיי התקשורת עם העולים. במחנות אלה העולים שהו באוהלים. החורף הקשה ומרובה הגשמים של 1949-50, שהחל במקביל לגל השני של מרבד הקסמים, החמיר עוד יותר את תנאי המגורים הקשים ממילא.

במחנות העולים בארץ, על אף שהתנאים היו טובים יותר מאשר במחנה חאשד, המצב הבריאותי של העולים היה בכי רע. בעיות ההיגיינה החריפו את מצב הבריאות הקשה והחורף הותיר את רישומו. עומס רב על קולטים מעטים, פטרונות מצד הקולטים, וחשש שמהתפרצות ארצית של מחלות שתקפו את העולים, הביאו לנקיטת צעדים חריפים. החשש מתמותת התינוקות, שהיו פגיעים יותר מאחרים, הביאה למדיניות של בידוד התינוקות בבתי התינוקות, בהם הם היו מוגנים. ילדים גדולים יותר הועברו במסגרת מבצע "קורת גג", לבתים של וותיקים שהתנדבו לארחם בביתם עד שיחול שיפור בתנאים.