שאלות נפוצות

על טענות שעולות בשיח הציבורי

האם יש הוכחות לכך שנחטפו ילדים מבין עולי תימן או בני עדות אחרות?


בשורה התחתונה: לא. כדי שתהיה הוכחה שילד כלשהו נחטף, צריכים להתקיים שני תנאים: א. משפחה שנאמר לה שילדהּ מת, ב. אותו הילד נמצא חי ושלם שנים מאוחר יותר כמאומץ אצל משפחה אחרת. עד היום לא נמצא ולו מקרה אחד שעונה על שני התנאים הללו.




אבל מה עם אותם אנשים שהופיעו בתקשורת ושעמותת עמר"ם מציינת כחטופים שאוחדו עם משפחותיהם?


בכן, כל אחד ואחד מהמקרים הללו התגלה כמקרה של נטישה או ויתור על ידי האם או ההורים, מסירה לאימוץ, ואימוץ כחוק. ישנם מספר שמות קבועים שפעילי העמותות מביאים, של מאומצים שמצאו את הוריהם. לגבי אנשים אלו נעשה מחקר עצמאי שהתבסס על סקירת עיתונים מאותן השנים ועל מסמכים מארכיון הפרשה שנפתח לציבור לפני כשנתיים, והתברר לגבי כל אחד ואחד מהם שלא מדובר בחטיפה. חלקם מוצגים בדפי "סיפורים אישיים" באתר זה, ואתם מוזמנים לעיין בהם ולהתרשם.




האם לא הוצאו ילדים ישראלים לאימוצים בארצות הברית או במדינות אחרות?


בשנות ה-50 טרם נחקק חוק האימוץ, אולם צוי אימוץ ניתנו באמצעות בתי משפט. במקרים בהם הורי הילד לא היו ידועים נהגו בתי המשפט לערב את רשויות הסעד. המדיניות הכללית של הרשויות ובתי המשפט הייתה התנגדות לשליחת ילדים מישראל לאימוץ בחו"ל. משפחות יהודיות מארה"ב שפנו בבקשה לאמץ ילדים מישראל נענו בתשובה קבועה לפיה הדבר אינו אפשרי. עד היום לא התגלה בחו"ל אף מאומץ שהוריו התלוננו שנעלם בארץ. מקרה חריג אחד של ילד שאומץ בארץ על ידי זוג הורים מחו"ל נקשר לפרשה והיווה מקור לשמועות על סחר בילדים לאימוץ בארה"ב, אלא שהתברר שהמאומץ נולד לצעירה לא נשואה שויתרה עליו, והמקרה אירע עוד בטרם החלה העליה הגדולה מתימן.





על עדויות המשפחות

אתם לא מאמינים לעדויות של מאות משפחות?


אנחנו כן. אם מסתכלים בעיון על העדויות שנמסרו מפי ההורים, הרי שהן אינן עדויות על חטיפה. ההורים מעידים על כך שנמסר להם שילדם מת מבלי שראו גופה או זכו להביא את הילד לקבורה. אלה עדויות אמינות התואמות את מה שאנחנו יודעים על התקופה. הטענה לפיה הילדים נחטפו או נמסרו לאימוץ אינה חלק מהעדות אלא פרשנות לארועים שנוספה בשלב מאוחר יותר.




למה להעדיף מסמכים על פני עדויות של המעורבים בפרשה עצמה?


לא בבית משפט ולא במחקר היסטורי אין קובעים ממצאים על סמך עדות של עד ראייה יחיד, קרוב ומרכזי ככל שיהיה לארועים עליהם הוא מעיד. הזכרון האנושי הוא דבר מתעתע. כולנו מכירים זאת מחיינו הפרטיים. ארועי עבר נצבעים לאחר שנים בצבעים שונים, פרטים נעלמים ומתווספים. מסמכים שנכתבו בזמן אמת, ובעיקר כאשר יש מסמכים שונים שמעידים על אותם ממצאים, ובמיוחד כאשר נכתבו בהקשרים שונים, מהווים ראיות חזקות לבירור האמת. במקרה של פרשה זו, המסמכים והראיות מזמן אמת תומכים במרבית עדויות ההורים כפי שנמסרו לפני שנים, וסותרים רק את הפרשנות המאוחרת שמדובר בחטיפות. בכך המסמכים מחזקים את עדויות ההורים ולהיפך.




מדוע לניצולי שואה אתם מאמינים ולמשפחות לא?


ההשוואות המיותרות לשואה לא מכבדות אף אחד מהעוסקים בתחום. כיוון שטענה זו עולה, נתייחס אליה. חקר השואה אינו נסמך בעיקר על עדויות ניצולים. אלה עדויות חשובות. הן מסייעות לחינוך הנוער, להעברת החוויה האישית של הניצולים, אבל ודאי שעדויות שנמסרו לאחר עשורים אינן העיקר בחקר השואה. אפשר בהחלט להעריך שניצולי שואה שהעידו על שעברו בשואה עשרות שנים מאוחר יותר לא דייקו בפרטים כאלה ואחרים ולגבי חלקם ידעו שתיארו פרטים שאינם נכונים. זה טבע האדם. אלא שמיד לאחר השואה, במשפטי נירנברג, כבר אספו התובעים שלושה מליון מסמכים, הקלטות, קטעי וידאו וראיות אחרות המעידות על אימי אותן שנים. הגרמנים עצמם תיעדו את מעלליהם. אתרי ההשמדה קיימים. עדויות נגבו באופן מפורט מיד לאחר האירועים, ולא רק לאחר עשרות שנים. מאז כמובן נחשפו עוד ארכיונים רבים (בעיקר עם נפילת הגוש הקומוניסטי) ונוספו מליונים רבים של מסמכים וראיות אחרות שעומדים לרשות החוקרים. בקיצור - ההשוואה בין המקרים מופרכת והשאלה הזו העולה לעתים, מוטב לה ולכולם אלמלא נשאלה.




מה עם עדויות הדור השני והשלישי?


שאלה מצוינת. חלק גדול מהעדויות המשמשות היום בשיחות הציבורי אינן עדויות של ההורים שילדיהם נעלמו, אלא של אחים שהיו אז רכים בימים או טרם נולדו ומספרים את ששמעו מהוריהם ולעתים אף של נכדיהם של ההורים שמספרים את שהם זוכרים ששמעו מהוריהם או מהסבים והסבתות. עדויות שמיעה מעין אלה מטבען שהן מוסיפות על אי הדיוק המופיע ממילא כאשר עדויות נמסרות עשורים לאחר קרות הארועים. אלה עדויות שלעתים קרובות מתגלות כלא אמינות במבחן הפשוט ביותר - הן סותרות דברים שההורים עצמם מסרו לועדות החקירה. הנה שתי דוגמאות למקרים כאלה: 1. אברהם בן סעיד וסעידה חדד:
אחותו של אברהם, מזל דמארי, הייתה בת 12 בערך בעת שנעלם. בעדותה בוועדת החקירה הממלכתית בסוף שנות התשעים שאחיה אברהם נלקח שבוע לאחר עליית המשפחה לארץ והגעתה למחנה ראש העין ג'. לדבריה הגיעה לפתע אחות לאוהל המשפחה ולקחה אותו בכוח מאמהּ בטענה שהילד חולה, חרף טענות האם כי הילד בריא. לדבריה נאמר לאם להגיע למחרת לבית החולים הדסה במחנה א', אולם כשהגיעה לשם נמסר לה שהילד נפטר ולא הראו לה גופה.
אבי הילד מסר עדות לועדת בהלול-מינקובסקי כשלושים שנים מוקדם יותר. בעדותו סיפר שחודש לאחר הגעת המשפחה ארצה החל הילד לבכות ואימו לקחה אותו לבית החולים. כאשר חזרה לשם למחרת, נמסר לה ש"אין ילד" כדבריו. לעדותו נוסף מכתב מאת האם לפיו לקחה את הילד למרפאה לאחר שלא הרגיש בטוב. נאמר לה לחזור למחרת וכאשר חזרה נאמר שהילד מת, אולם היא לא ראתה את גופתו. חוקרי הוועדה מצאו את תיקו הרפואי ממנו עלה כי הילד הובא לבית החולים הדסה בראש העין ב28.5 עם דלקת ריאות ודיסטרופיה ונפטר באותו הלילה. 2. תמניה בת יוסף ושמחה הברי: אחיה של הילדה כתב ב-1997 מכתב לוועדת החקירה הממלכתית בו תיאר כיצד בעודם באוהל במחנה ראש העין "באו עם טנדר שני אנשים ואחות וביקשו מהאמא שתצא החוצה עם הילדה. הילדה הייתה בת 4. איך שהגיעו לטנדר ניהלו שיחה עם האמא כ-דקה שתיים סטרו לאמא והכניסו את הילדה לטנדר וברחו".

כעשור מוקדם יותר העידה האם בפני ועדת שלגי. היא סיפרה כי לאוהל המשפחה הגיעו שתי אחיות שלא היו מוכרות לה ולקחו את הילדה יחד עם האם ברכב לבית החולים, שם נמסרה הילדה לידי רופא, ולאם לא הירשו להתלוות אליה. היא ניסתה להיכנס בכח ואז גירש אותה אחד הרופאים תוך שסטר לה. היא הגיעה לבקר אותה פעמים נוספות ופרט לפעם אחד שניתן לה להיכנס, היא סורבה. כשני עשורים מוקדם יותר העידה אותה האם את סיפורה בפני ועדת בהלול-מינקובסקי. בעדותה אז סיפרה כי כאשר הגיעו למחנה ראש העין, בתה תמניה הייתה חולה מאד ושלשלה הרבה. היא נבדקה על ידי רופא ולקחו אותה עם טנדר לבית חולים. לדברי האם הרופא ביקש גם ממנה להתלוות אל הילדה, אולם היא סירבה כי פחדה. לאחר שלושה ימים ביקרה את הילדה בהסעה שאורגנה על ידי המחנה. בביקור הבא היא לא מצאה אותה ונאמר לה שאין ילדה. היא מציינת גם שלא בטוח ששמה של תמניה נרשם כשנלקחה.

מידע נוסף על סתירות בין עדויות של בני משפחה לגבי אותו ילד לאורך השנים בשני מקרים אלה ואחרים ניתן למצוא ב פוסט בנושא (ובו קישורים לחומרים הארכיוניים) בבלוג של "א.א. קונספירציות".




מה עם אחיות שהעידו על חטיפות?


מלבד עדויות בודדות שנבדקו בידי ועדות החקירה, בשנים האחרונות מדובר בעיקר בשתי עדויות של מטפלת וחניכה בקורס מטפלות, שולמית מליק ושושנה שחם, שמסרו עדות לעמותת עמר"ם ולעתונאית "ידיעות אחרונות" תמר קפלנסקי המקורבת לעמותה. נתייחס אליהן אחת אחת.

עדותה של מליק התפסרמה ב"ידיעות אחרונות" באוגוסט 2017. מליק הייתה מטפלת במעון יום במעברת קדימה בחורף של 1951-52. לעניין עדותה יש לעמוד על ארבעה עניינים:
1. לארבעת גופי החקירה שעסקו בנושא מעולם לא הוגשה ולו תלונה אחת על העלמות של ילד ממעברת קדימה בה עבדה מליק(!). נכון לכתיבת שורות אלה, אפילו באתרי העמותותו העוסקות בנושא אין תלונה על העלמות ילד ממעברת קדימה.
2. כמו עדויות ההורים, גם מליק עצמה אינה מעידה שידעה כי ילד כלשהו נחטף. כמוהם היא מתארת ארועים שבדיעבד היא מעריכה שמצביעים על חטיפה. במקרה אחד היא מספרת על ילד (ציון שמו) אליו נקשרה ושיום אחד נעלם ונאמר לה שהיה חולה ולקחו אותו וזה היה לה מוזר כי לדעתה היה בריא. במקרה אחר היא מספרת על אם שבאה לבקר את ביתה שלא נמצאה שם ונאמר למליק למסור לאם שהילדה נלקחה לבית חולים. לשני המקרים ישנם הסברים הרבה יותר סבירים מחטיפה.
3. באופן טבעי, גם העדויות של מליק ממרחק שנים כה רב סובלות מסתירות פנימיות, מה שמדגיש את הזהירות שיש לנקוט בה בעדויות כאלה. דוגמה טובה לכך היא עדותה באשר לגורלו של ילד בשם ציון, שמליק מספרת שנקשרה אליו במיוחד. בעדותה המופיעה באתר עמר"ם סיפרה מליק כי יום אחד ציון "פשוט לא היה" ושנאמר לה ש"אם שואלים, להגיד שהוא בבית חולים. בראיון לידיעות אחרונות סיפרה כי "אמרו לה שהיה לו חום גבוה". בעדות מצולמת לחברת החדשות היא סיפרה שנאמר לה "שלקחו אותו הביתה".
4. הדגשה רבה ניתנה בסיקור התקשורתי לתיאורים של מליק על "משלחות של נשים מחו"ל" שבאו לראות את הילדים ושנאמר לה להכין אותם יפים ומסודרים לביקור. לא קשה לשער שמדובר במשלחות של תורמות (ככל הנראה "נשות המזרחי" שהארגון שלהן הפעיל את המעון בו עבדה). ביקורים כאלה במוסדות הרווחה היו עניין שגרתי. מליק מספרת גם כי לאחר ביקורים כאלה "נעלמו ילדים". עיון בעיתונות התקופה ובחומר הארכיוני מספקת הסבר נוסף לעדות של מליק. חורף 51-52 היה מהקשים בתולדות המדינה. אלפי ילדים פונו אז ממעברות לבתי קבע במסגרת מבצע "קורת גג" שמומן בין היתר בעזרת תורמות מחו"ל. עיתונות התקופה מתארת כי גם ממעברת קדימה פונו ילדים במסגרת מבצע זה. סביר להניח שזה מה שראתה מליק.

עדות שושנה שחם פורסמה גם היא על-ידי תמר קפלנסקי ב"ידיעות אחרונות". שחם היא למעשה היחידה שמעידה כאילו ידעה כבר אז שמשקרים להורים כאילו ילדיהם נפטרו בשעה שלמעשה נלקחו על-ידי אנשים אחרים, בניגוד לכל מה שעולה מחומר הראיות בפרשה. שחם מסרה עדות לראשונה בהיותה בת-85, לגבי אירועים שקרו כאשר הייתה נערה בת 17-19 והשתתפה בקורס מטפלות. חשוב לציין שלציבור פורסם קטע קצר של כדקה וחצי מעדותה. העדות המלאה נמצאת בידי עמותת עמר"ם שסירבה לפניות חוזרות למסור אותה ולאפשר לציבור להתרשם ממנה.
עדותה של שחם מבולבלת משהו וקשה להצליב אותה עם מקורות אחרים. מאחר שתיארה שעבדה עם ילדים חולים באוהל גדול בראש העין, המוסד המתאים לתיאור הוא בית החולים הזמני של הדסה שפעל במקום (בכתבה נטען ששח"ם עבדה בבית תינוקות של ויצ"ו אלא ש: א. הוא לא פעל באוהל כפי שמתארת שחם; ו-ב. לא הוגשה על תלונה על העלמות של ילד ממנו). בבית חולים זה אכן נפטרו לא מעט ילדים שדבר פטירתם נמסר להורים. במקביל יצאו ממנו גם ילדים שהיו בתהליך החלמה לבתי הבראה. סביר ששחם הייתה עדה לשני סוגי הארועים האלה ושילבה ביניהם.




רגע, גם ח"כ מנחם פרוש העיד שידע על חטיפות, נכון?


לא. פרוש אמנם התראיין אצל מתי כהן בערוץ 2 בשנת 1997 ואמר שכבר בשנות החמישים דיבר עם בן-גוריון על "חטיפת ילדי תימן" וכי הוא "מפחד להגיד שמות". קטע זה מוצג שוב ושוב על-ידי עמותות הפעילים, למרות שהן יודעות היטב שפרוש הסביר את הדברים באריכות ובפירוט כשתוחקר בוועדת החקירה הממלכתית, והוא הסביר אותם גם בארועים אחרים בסמוך לראיון הטלוויזיוני. למרות הסבריו אלה, גם רינה מצליח שידרה מחדש את הראיון האמור בשנת 2016, מבלי לציין את ההקשר המקורי.
"חטיפת ילדי תימן" הייתה מונח שגור בפי החרדים אז לטענות על העברה כפויה של ילדי תימן שהגיעו מרקע דתי לבתי ספר חילוניים ("חטיפה רוחנית" כפי שהסביר פרוש מאוחר יותר). על כך שוחח פרוש עם בן-גוריון. בפני ועדת החקירה, אל מול לחץ מתמשך של חבריה, הסביר פרוש שעל פרשת "חטיפת ילדי תימן" שאנו עוסקים בה כאן נודע לו רק מקריאת מחקרים בשנות השמונים, בעיקר אלה של ד"ר דב לויטן. באשר ל"פחד" מאמירת שמות, הסביר פרוש שפחד כיוון שלא ידע אילו אישי ציבור היו מעורבים באותה "חטיפה רוחנית" ולא רצה להאשים אנשים מבלי שהיה בטוח באשמתם. פרוטוקול העדות פתוח לעיון הציבור.




מה עם העדות שפורסמה ב"העולם הזה"?


במקביל לפעולת ועדת החקירה הראשונה בפרשה, ועדת בהלול-מינקובסקי, התפרסמה במגזין "העולם הזה" כתבה לפיה מקור חסוי סיפר לכתב שלום כהן, שפגש בארצות הברית יהודי אמריקאי ולו בת בעלת מראה תימני. כשתהה על כך נאמר לו שהילדה אומצה מישראל ושניתן היה לאמץ ילדים מישראל תמורת אלפי דולרים. הכתבה, שלוותה בכותרות מרעישות טענה כי ישנם ארבעה ילדים נוספים שלכתב ידוע שאומצו כך והוצגו שמותיהם בראשי תיבות בלבד. פרטי אותו אדם נמסרו לועדת החקירה. חוקריה הגיעו למשפחה והתברר שמדובר בילדה מאומצת, אולם היא נולדה בארצות הברית ואומצה שם. במשפחה היה ילד מאומץ נוסף, שנולד בארץ ואומץ באמצעות הסבא והסבתא, אלא שפרטיו ידועים והוא אינו קשור לפרשה. ההורים המאמצים היו מקורבים לרב ברגמן שנודע בארצות הברית כנוכל. בביקור בישראל הוא נחקר על-ידי המשטרה כדי לראות אם יש אפשרות שהיה מעורב בהוצאת ילדים מישראל, אולם לא נמצאה כל עדות לכך. שנים מאוחר יותר ברגמן נעצר נשפט למאסר בניו-יורק בעקבות הונאות מס. חקירות מקיפות של מקורות הכנסותיו הלא חוקיות לא העלו כל קשר לאימוץ ילדים. גם נסיעה של חוקר מטעם ועדת החקירה הממלכתית לארצות הברית לא העלתה כל מידע נוסף. בשולי העניין יצוין שבשנות החמישים לא היה בישראל חוק אימוץ מסודר. אימוץ היה חייב אישור בית משפט, שבחן אם ההורים הביולוגיים שותפים להחלטה או שישנה הצדקה למסור את הילדים לאימוץ ללא שיתופם. עם זאת לא היה איסור חוקי על תיווך בין הורים ביולוגיים להורים מאמצים תמורת תשלום (מה שלא מכשיר את המעשה מבחינה מוסרית), וככל הידוע לנו אכן היו מקרים של תיווך כזה.





על ועדות החקירה

למה קיימת ציפיה שיהיה תיעוד ארכיוני לחטיפת הילדים? הרי פושעים אינם מתעדים את פשעיהם.


הטענות בדבר חטיפת ילדים מתפרשות על פני עשרות מוסדות - מחנות עולים, בתי חולים, בתי אומנה, מוסדות טיפול בילדים, רשויות ממשלתיות ועוד. ניהול מהלך חטיפות רחב היקף שכזה היה מחייב מעורבות של מאות וידיעה של אלפי עובדים במערכות האלה. כאשר מערכות פועלות באופן בעייתי (או פושע) קמים בתוכן אנשים שגם אם חוששים להעיד על כך כלפי חוץ, מעוררים דיון פנימי. אנחנו רואים זאת למשל באזכורים הרבים הקיימים במסמכי הסוכנות לכך שניתנת העדפה לעולים מפולין על פני העולים מצפון אפריקה בהפניה למרכז הארץ בשנים 1959-1956; למשל בביקורת על החינוך החילוני שניתן לעולי תימן נגד רצונם. לעומת זאת, אין שום ראייה כזו בנוגע לחטיפות ילדים (ישנן ראיות על ביקורת פנימית בנוגע ליחס להורים). מה שמופיע בשיח הציבורי זה רק עדויות בודדות ביותר שניתנו לראשונה עשרות רבות של שנים אחרי קרות הארועים, והן עצמן מבולבלות ורוויות סתירות. ניכר שמדובר בפרשנות מאוחרת לדברים שהעדים ראו בצעירותם. פרשנות זו התעצבה על רקע השיח הציבורי בנושא.

ראוי לשים לב גם לכך שבנושאים כמו חינוך הילדים ודיור, יש לנו מסמכים רבים המתעדים מחאות של יוצאי תימן עצמם בזמן אמת. לא נמצא שום מסמך שכזה בנוגע לטענות על תופעת חטיפות.

כל פעולה ממסדית מייצרת מה שמכונה "שובל ניירת". מערך חטיפות מחייב תקשורת בין הרופאים שכביכול חטפו את הילדים למי ש"הזמינו" אותם כדי למוסרם לאימוץ, לבתי אומנה בהם ישהו בתקופת ביניים, לנהגי הרכבים שהעבירו את הילדים ממקום למקום, לחברות קדישא שייצרו תעודות קבורה מזויפות (ואף הקימו מצבות מזויפות) לגורמים שישלמו עבור כל צעד, למשרד הפנים שימציא להם זהות חדשה מבלי כל הסבר (או תחת הסבר של חטיפה, אם לא הייתה בושה כלל), לעובדות סוציאליות שישקרו בבתי משפט בדיונים על מסירה אימוץ (או לשופטים שיקבלו את הילדים בפניהם ויאשרו ביודעין מעשה חטיפה). אף היום כמעט בלתי אפשרי לנהל פעולות רחבות שכאלה בלי לייצר מסמכים, אך בתקופה בה לא הייתה תקשורת ממוחשבת וכמעט שלא היו טלפונים, הדבר לחלוטין בלתי אפשרי. כל התכתובות נוהלו במכתבים ומברקים שעברו בין גורמים רבים.

אם, כפי שנטען לעתים, המעורבים בדבר לא חשבו מתוך גזענות שחטיפות הן פעולה שמונעת על-ידי טובת הילדים, ודאי שלא היו נמנעים מלנהל את המהלכים הבירוקרטיים הרגיל סביב פעולות אלה, אבל אף אם היה נסיון הסתרה, כל חטיפה וכל מסירה לאימוץ, ודאי מאות ואלפים, לא יכולים להתקיים ללא שובל בירוקרטי ארוך. ניתן לראות את זה בכל פעולה נפשעת שאנו מכירים מההיסטוריה. אין פעולות שאין להן תיעוד ארכיוני בירוקרטי שכזה. רק בפרשה הנטענת אין כל עדות שהיא בארכיונים לפעולות חטיפה.

אפשר לקרוא על כך עוד בטור מאת מי שהיה גנז המדינה ומנהל ארכיון המדינה, יעקב לזוביק.









על ארכיונים ומסמכים

למה לא פותחים את כל הארכיונים?


כל הארכיונים פתוחים! הטענה כאילו ישנם ארכיונים סגורים מסתובבת בחלל האוויר ללא כל בסיס. אין שום ארכיון רלוונטי לפרשה שסגור . הארכיון המרכזי בו היה מצוי רובו ככולו של החומר הרלוונטי הוא ארכיו המדינה. הסיבה ששם נמצא כמעט כל החומר הרלוונטי היא שוועדות החקירה אספו את כל החומרים הרלוונטיים מהרבה מאוד ארכיונים שונים (כולל כאלה שכבר אינם קיימים) ובסיום עבודתן הפקידו אותם שם. כל החומרים הללו נסרקו (עם השחרה של פריטים שגילויים היה פוגע בפרטיות של אנשים שעניינם נדון) והועלו לאינטרנט לעיונו של כל דורש. ארכיונים אחרים לא נהנים מהאפשרות של מבצעי סריקה מרשימים שכאלה, והחוקר שמעוניין לעיין בחומרים בהם פשוט צריך לפנות לצוות הארכיון, לציין את התיקים בהם הוא מעוניין ויוכל לעשות זאת בסייג אחד - עיון במידע אישי יכול להיעשות רק על-ידי בני משפחה. פעילי העמותות טוענים שבארכיוני צה"ל, המוסד והמשטרה ישנם חומרים הקשורים בפרשה. אלה כמובן באמת ארכיונים שבחלקם אינם פתוחים לעיון הציבור. אולם ועדת החקירה הממלכתית בדקה והעידה את ראשי הארכיונים האלה שמסרו שלאחר בדיקה וחיפוש בתיקיהם לא נמצא שם כל חומר רלוונטי לפרשה. גם ועדת השרים לענייני ארכיונים בדקה את הנושא ונמסר לה מפי ראש המוסד שבארכיוני הארגון אין חומר רלוונטי. החומרים בארכיונים אלה שמסווגים כסודיים ביותר חסויים למשך 90 שנים, אולם ההחלטה על פרק זמן זה אינה עוסקת בחומרים הקשורים לפרשה, וכאמור אין מידע המצביע שבארכיונים אלה נמצא מידע הקשור לפרשה.




זה נכון שיש ארכיונים שהושמדו בסמוך להקמת ועדת החקירה הממלכתית או במהלך פעולתה?


לא. יש מספר ארכיונים בודדים שועדת החקירה הממלכתית לא הצליחה לאתר. צריך להבין שזה אינו דבר חריג בעולם הארכיונים. גופים בירוקרטיים מייצרים כמות דמיונית של מסמכים (תחשבו כמה מסמכים מיוצרים בשבוע במקום העבודה שלכם, תכפילו באלפי שבועות לאורך עשרות שנים). למרבה הצער, במיוחד בתקופה שלפני המצאת המחשב, היו גופים שלא הקפידו לשמור מידע שהם לא האמינו שאי פעם יעניין מישהו, ולעתים גם התרשלו בשמירת מידע שאפשר היה להניח שיעניין מישהו. כל חוקר שנעזר בארכיונים נתקל במציאות העגומה הזו מעת לעת, והדבר צפוי במיוחד כאשר רוב הגופים שהארכיונים שלהם חסרים נסגרו בשנות החמישים והחיפוש אחר תיקיהם נערך שנים רבות אחרי כן. למשל, חוקרי ועדת החקירה גילו שתיקי המועצה המקומית ראש העין, שמחלקת הסעד שלה טיפלה ביושבי המעברה, אבדו בהצפה במקום אחסנתם, במועד שאנשי המועצה לא ידעו לציין. בראש המועצה עמד יגאל יוסף, שפעל בנושא ילדי תימן. כמובן שאם מדובר בהעלמות של כל או רוב המסמכים הקשורים לפרשה מסוימת, זה דבר שצריך לעורר חשד רב. לא זה המקרה כאן. הוועדות נעזרו בארכיונים של עשרות גופים שונים.
המסמכים שוועדת החקירה הממלכתית לא איתרה הם אלה: מסמכים של הנהלות מחנות העולים, בתי תינוקות ובתי החולים הזמניים שפעלו בהם; ארכיונים של בתי קברות שאינם פעילים עוד; ארכיון ויצו צפת וארכיון בית החולים הלל יפה. במקרה של ארכיון ויצ"ו צפת – עם סגירת המוסד הוא הועבר לויצ"ו בתל-אביב, שם אותר על ידי ועדת בהלול מינקובסקי ועמד לרשותה. כשסיימה את עבודתה הוא הוחזר לארכיון ויצ"ו, ולצערנו לא אותר פעם נוספת כאשר חיפשו אותו חוקרי ועדת שלגי וועדת החקירה הממלכתית. סביר שהוא עדיין נמצא בין כלל החומרים של ויצ"ו אך אינו מקוטלג באופן שמסייע באיתורו.
במקרה של בית החולים הלל יפה - המידע נמסר לועדת בהלול מינקובסקי ועמד לרשותה. הוא בוער שנים מאוחר יותר בזמן ביעור חומרים ישנים, למרות שהוועדה ביקשה לשמור עליו, וזה דבר לא תקין. גם ארכיון מחלקת הקליטה של הסוכנות נמכר לנייר בזמן פעולת ועדת החקירה הממלכתית, בטרם היא הספיקה לבקש לעיין בו.

גם ארכיון מחלקת הקליטה של הסוכנות נמכר לנייר בזמן פעולת ועדת החקירה הממלכתית, בטרם היא הספיקה לבקש לעיין בו.




מדוע מראש הוטל חסיון על מסמכי ועדת החקירה הממלכתית?


על פי חוק ועדות חקירה (סעיף 24ב) ועדה מוסמכת לקבוע חיסיון על הדוח שלה או על חומרי חקירה, אם הם עלולים לפגוע בפרטיותו של אדם (לצד סיבות אחרות). ועדת כהן קדמי לא הותירה הנחיות בנוגע לחשיפת חומרי הארכיון שלה, שהכילו מידע רב שמוגן בחיסיון לפי חוקים שאינם נוגעים לפרשה. החסיון על מידע רפואי הוא ל-70 שנים, והחיסיון על מידע הנוגע לפרטי אימוצים הוא אינו מוגבל בזמן. בהתערבות הכנסת פורסמו לציבור גם הפרוטוקולים של דיוני הוועדה (פרט למעט דיונים שנשמעו בדלתיים סגורות) וכי חומרי החקירה ייפתחו לעיון קרובי משפחה בלבד. בהיעדר החלטה אחרת, לא ניתן היה לפתוח לעיון תיקים שעלול להמצא בהם מידע המוגן בחסיון על פי חוק. טוב עשו עמותת עמר"ם ופעילים אחרים שפתחו בקמפיין לפתיחת חומרי הוועדה לעיון הציבור. בעקבות החלטת ממשלה שהתקבלה בנושא סרק ארכיון המדינה את כל תיקי ועדות החקירה, תוך השחרת פרטים ספציפיים המוגנים בחיסיון. לשם הנגשת החומרים לציבור הוקם אתר אינטרנט ייעודי בתוך אתר ארכיון המדינה. מהלך זה היה צעד חשוב מאין כמוהו לקידום המחקר בפרשה, ואפשר גילויים רבים שלא היו אפשריים בלעדיו





כללי

ומה לגבי אותם עשרות "ילדים עלומים" שוועדות החקירה לא איתרו?


לגבי רובם ניתן להעריך בסבירות גבוהה כי נפטרו. הסיבה לכך היא שברוב המקרים להורים נמסר כי הילדים נפטרו, ובכל המקרים האחרים בהם נמסר להורים שהילדים נפטרו הדבר התסבר כאמת. המייחד את רוב המקרים האלה הוא שמדובר בשתי קבוצות של ילדים - ממחנה חאשד בתימן (בדרך לעלות ארצה) וממחנה עין-שמר. משני אתרים אלה לא נשמר תיעוד ובהעדר תיעוד רשמי מעבר לעדות של ההורים לפיה נאמר שהילד נפטר, הוועדה נאלצה לציין שהילד נותר "עלום".
לגבי המספר הקטן יותר של ילדים שלהוריהם לא נמסר שנפטרו, קיימות שלוש אפשרויות סבירות, שכנראה שכל אחת מהן נכונה לגבי חלק מהילדים, על פי עדויות ומסמכים מהתקופה:
1. אפשרות אחת שסימנים לה מופיעים במחקרים ובעדויות בפני ועדות החקירה היא שעקב מחדלים בירוקרטיים וטעויות בזיהוי, הוחזרו תינוקות למשפחות הלא נכונות, במקרה זה משפחות אחרות מקרב יוצאי תימן.
2. קיימות עדויות של אחיות לפיהן נסעו להחזיר ילדים להוריהם, אך ההורים סירבו לקחת את הילד בטענה שאינו ילדם. לפחות עדות אחת כזו נכתבה בזמן אמת בערבו של ארוע שכזה על-ידי האחות שהייתה משוכנעת שהגיעה למשפחה הנכונה ושאלה לא זיהו את תינוקם כיוון שנמסר במצב של תת-תזונה וחזר אליהם ילד בריא שחזותו השתנתה. הסבר אפשרי אחר הוא שהאחיות לא היו מודעות לטעות ברישום שאכן הובילה אותן לאוהל הלא נכון.
3. אנחנו יודעים היום שהיו מקרים של ניתוק קשר עקב רישום שמות לקוי. כך למשל ילד שהועבר מבית חולים הדסה במחנה ראש העין לבית חולים הדסה בירושלים (לאחר שבית החולים בראש העין נסגר), השתבש רישום שמו בהעברה בין המוסדות, כך שהמוסד הקולט לא ידע כלל שילד העונה לשם שאותו מחפשים מאושפז אצלו. במצבים טראגיים שכאלה נכשל נסיון לאתר את ההורים על פי הרישום המקורי והילד הועבר לאימוץ. מקרים אלה אמנם יכולים להיות מוסברים בקשיי התקופה, אך אסור היה שיקרו גם אז ואין להתעלם מאלמנט של רשלנות שחייב להיות חלק משרשרת ארועים כזו.
חשוב לציין שלמרות שאפשרויות אלה סבירות ואפשריות, פרט למקרה המפורסם של מרים שוקר, עדיין לא אותר ילד שאבד בנסיבות כאלה, גם במקרים הספורים בהם ידוע שהילד העלום לא נפטר.




כמה ילדים נעלמו?


מספר הילדים ששמם נקשר בפרשה הולך ועולה עם השנים. כארבעים תלונות הוגשו למשטרה מראשית שנות ה-50 ועד להקמת ועדת בהלול מינקובסקי (וב"ם) בשנת 1967. לוב"ם הוגשו תלונות על היעלמות 363 ילדים. לועדת שלגי, שהוקמה בשנת 1988, הוגשו תלונות לגבי 299 נעלמים נוספים, ולידי ועדת החקירה הממלכתית, שהוקמה בשנת 1995, הוגשו תלונות לגבי 412 נעלמים נוספים. לפי ועדת החקירה הממלכתית, חקרו שלוש הועדות תלונות בנוגע לגורלם של 1,056 ילדים. יצויין כי ועדת החקירה הממלכתית הזכירה שישנן טענות שונות לגבי המספר הכולל של הנעדרים הנעות בין 1,500 ל-5,000. נתן שיפריס בספרו "ילדי הלך לאן" משנת 2019, מציג רשימה של 2,050 שמות שנאספו על-ידיו ועל-ידי עמותות ופעילים העוסקים בנושא בשנים האחרונות.

הוועדה הפלמנטרית בראשות ח"כ נורית קורן שפעלה בשנים 2018-2017 חקרה כ-300 מקרים. דו"ח הסיכום של הועדה לא מפרט את מספרן המדויק של המשפחות שפנו אליה, כמה מהן בנוגע למקרים חדשים שלא פנו לוועדות קודמות, ומה היו תוצאות הבדיקה בעניינו. קורן אמרה בדיוני הוועדה שלא נמצא מקרה של ילד שתועד כנפטר והתברר כי הוא בחיים.




ומה באמת עלה בגורלם?


מתוך אותם 1,053 מקרים שהוצגו בפני שלוש ועדות החקירה, 5 ילדות אותרו בחיים, ובאף אחד מהן לא היה מדובר במקרה של חטיפה. לגבי 929 נמצא שנפטרו וב-69 מקרים לא הצליחו הוועדות לקבוע מה עלה בגורל הילדים (מהם 13 שנעלמו עוד בהמתנה לעלייה בתימן, בטרם העלייה לארץ). ילדים אלה הוגדרו על-ידי הוועדה כ"עלומים".

בדיקה נוספת של ממצאי הועדה בעקבות פתיחת חומרי הארכיון העלתה שמספר "העלומים" גדול יותר, והוא מגיע כנראה לכ-90. ברוב המקרים מדובר על ילדים שנלקחו לטיפול רפואי ולהוריהם נמסר שנפטרו. לפי שאר ממצאי הוועדות, יש להניח שזה אכן מה שארע. הוועדה לא איתרה במקרים אלה תיעוד מספק כדי לקבוע את דבר הפטירה בוודאות משפטית, ככל הנראה כיוון ששיבושים ברישום מנעו את זיהויים או עקב אובדן הרישום עם השנים.





על ראיות מדעיות

למה לא לפתור את התעלומה על-ידי פתיחת קברים?


בשתי הזדמנויות בעבר נפתחו קברים בנסיון למצוא ראיות לבדיקת הפרשה. ניסיון אחד נערך באופן פרטי בשנת 1997 בארבעה קברים בבית העלמין בקריית שאול, אך בוצע ללא אנשי מקצוע והפעילים שיזמו אותו טענו שלא נמצאו בקברים גופות. בנסיון שני שיזמו פעילים אחרים נפתחו עשרה קברים בבית העלמין סגולה ובשלושה מהם התגלו גופות. בשלב זה התערבו בתהליך אנשי מקצוע, ובחיפוש נוסף התגלו שרידי גופות בכל אחד מהקברים. השרידים התאימו לממצא של גופות ילדים. במקרה היחיד שבו הצליחו להפיק דגימת דנ"א, נמצאה התאמה בסבירות גבוהה לילד שהיה קבור במקום על-פי הרישומים.

ככלל, הנסיון מלמד שתזוזות קרקע, הרכב הקרקע, ובעיקר הגיל הרך של הנפטרים והשנים הרבות שחלפו מאז הקבורה, פוגעים קשה בשימור השרידים ומקשים מאוד על הפקת דגימת דנ"א להשוואה. בשנים שחלפו מאז הנסיונות הקודמים השתפרו טכנולוגיות הפקת הדנ"א, במקביל לפגיעה הנוספת שגרם הזמן שחלף לשרידים. במצב זה, חפירת הקברים מעלה שאלות של פגיעה בכבוד המת (של הנקבר ונקברים אחרים בסמוך לו), לצד אי-ודאות רבה בסיכויים להגיע לתוצאה.

שיקולים אלה הביאו לדחיית בקשה אחת לפתיחת קבר שהוגשה לפני מספר שנים, בטענה שהתיעוד הקיים לגבי הפטירה והקבורה במקום זה לא מעלה ספק שמצדיק את ההליך.

בשנת 2018 נחקק "חוק פתיחת קבר של קטין יוצא תימן, המזרח או הבלקן לשם זיהוי ועריכת בדיקה גנטית לקשר משפחה" כהוראת שעה למשך שנתיים. החוק נועד להקל על פתיחת קברים. בעקבותיו הוגשו כ-17 בקשות כאלה לבתי המשפט מצד משפחות שטוענות שילדיהם נעלמו. ככל הידוע לנו, בבקשה אחת ניתן צו לפתיחת הקבר, אלא שביצועו עוכב עקב בקשות נוספות שהוגשו לבית המשפט. 16 משפחות נוספות שיוצגו על ידי אנשי "פורום אחיי" משכו את בקשתן, לאחר שהמדינה סירבה לתנאים שהציגו לגבי אופן פתיחת הקברים וקיום הבדיקות. מדובר בתנאים שהיו בניגוד להוראות החוק וביטאו חוסר אמון מוחלט במדינה ובהליך כפי שנקבע בחקיקת הכנסת שיזמה ועדת קורן.

גורמים אחרים הציעו להשתמש בטכנולוגיות שמפעילה היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל למהלך נרחב של מיפוי מדוייק של קברים רלוונטיים ובחינה האם קבורים בהם ילדים, באמצעים טכנולוגיים שלא דורשים את פתיחת הקברים ויכולים להוות הכנה לפתיחה כזו. מדובר בהליך יקר, ובינתיים הצעתם לא התקבלה.

בהינתן הקשיים האובייקטיביים בהפקת דגימות דנ"א וחוסר האמון העמוק של המשפחות ברשויות המדינה, ספק אם מהלך לפתיחת קברים יביא להגברת הודאות בנוגע לפרשה.




למה לא לפתור את התעלומה על-ידי בדיקות דנ"א?


במידה מסוימת ניתן לומר שהתעלומה כבר נפתרה על-ידי בדיקות דנ"א. בשנים האחרונות הפכו בדיקות דנ"א לעניין שגרתי מאד. מעל 40 מליון בני אדם ברחבי העולם (רובם בארצות-הברית) כבר ביצעו בדיקות כאלה באמצעות ערכות ביתיות שאפשר לרכוש תמורת עשרות דולרים בסופרמרקטים. אמנם לא קיים מאגר עולמי אחד של כל הנבדקים, אבל יש מאגרי ענק, כולל זה של חברת My Heritage הישראלית, המכיל דגימות של יותר מ-2.5 מליון נבדקים. מטבע הדברים בדיקות אלה פופולריות במיוחד בקרב ילדים מאומצים. בארצות הברית תרמה החברה 15,000 בדיקות לאנשים שאומצו בילדותם, והכריזה כי הצליחה להפגיש "אינספור" אנשים עם משפחתם הביולוגית. גם בישראל קיימה החברה פריוקט פילנטרופי שכזה, בשיתוף פעולה עם הוועדה הפרלמנטרית לנושא ילדי תימן בראשותה של חברת-הכנסת (דאז) נורית קורן. באמצעות הוועדה הגיעו 1,200 איש לביצוע בדיקות דנ"א בחינם. בדיקות אלה אכן הצליחו לאחד מספר קטן (ככל הנראה ארבעה) של מאומצים עם בני משפחתם הביולוגית, אולם למיטב ידיעתנו אף לא אחד מהמקרים האלה התברר ככזה של ילד שנחטף מהמשפחה הביולוגית.
יצוין שססטיסטיקה עולמית מלמדת ש ברוב המדינות כ 50-30 אחוזים מהילדים המאומצים פונים בבגרותם לפגוש את משפחתם הביולוגית, ואין סיבה להניח שבישראל המצב שונה.





על ראשית הפרשה

איך זה שמ-1966 נשלחו צווי לגיוס לילדים שקודם לכן נמסר להוריהם שנפטרו?


המערכת הצבאית התבססה לצורך משלוח צווי גיוס על מפקדי האוכלוסין משנת 1948 ו-1961. כשלים ואתגרים בירוקרטיים גדולים גרמו לכך שבימי ראשית המדינה היו כשלים בדיווח על פטירות, בעיקר של תינוקות רכים שדבר לידתם רשם אבל פטירתם לא דווחה למרשם האוכלוסין. כך נוצר מצב שבשנת 1968 עשרות ילדים שנפטרו שנים רבות קודם לכן קיבלו צו גיוס.
כדאי לזכור שמשרד הפנים התמודד בשנות החמעם עומס של מאות אלפי תיקים אישיים חדשים של עולים חדשים שנוהלו באופן ידני ושהועברו פיזית ממחוז למחוז עם שינוי כתובת המגורים של העולה. קשיי המעקב יחד עם שיבושי שמות גרמו לחוסר בעדכון פטירות. עד השנים האחרונות היו במרשם עשרות אנשים בני מאה ועשרים ויותר.




מדוע יש ילדים שנמסר להורים שנפטרו ומאוחר יותר גילו שבמשרד הפנים הם רשומים כ"חדל להיות תושב" או כ"עזב"?


התשובה טמונה בכשלים בירוקרטיים שאפיינו את התקופה. במקרים רבים דיווחי הפטירה שהועברו מבתי החולים לא הגיעו למשרד הפנים, או שלא כללו פרטים מזהים מדוייקים מספיק בשביל להתאים את הפטירה לילד הספציפי. כאשר בוצע מפקד האוכלוסין של שנת 1961, שאלו הפוקדים את ההורים היכן ילדיהם (שלפי מרשם האוכלוסין היו בחיים), ואלה דיווח שלפני שנים הודיעו להם שנפטרו. דיווח זה שעל ההורים לא הספיק כדי לרשום את הילד כנפטר לפי נהלי משרד הפנים. רק במקרה שהוצגה לגבי ילד מסוים תעודת פטירה של משרד הבריאות ניתן היה לרשום שהילד נפטר. בידי רוב המשפחות לא הייתה תעודה כזו, שכן עד 1955 קבלת תעודת פטירה הייתה כרוכה בהליכה יזומה של ההורה של הילד הנפטר ללשכת משרד הבריאות ותשלום עמלה לשם הפקת התעודה. כאשר הוזנו מספר שנים לאחר מכן רישומי המפקד אל המחשבים הראשונים של משרד הפנים, נרשמו מקרים אלה במינוח הבירוקרטי "חדל להיות תושב", לצד מועד הזנת הסטטוס. בשונה ממה שנטען מאוחר יותר, מעולם לא הייתה הכוונה ברישום זה שהאדם עזב את הארץ.




למה לא הראו להורים את גופות הילדים?


מספר סיבות: 1. ההלכה היהודית בנוגע ל"נפלים" - לפי ההלכה, תינוקות שנולדו כפגים ונפטרו בטרם הגיעו לבשלות פיזית ותינוקות שנפטרו בחודש הראשון לחייהם אינם מובאים לקבורה בהלוויה כמקובל, אינם נקברים בקבר מסומן והוריהם אינם מעורבים בקבורה. למעשה עד שנת 2014 (!) היה נהוג לקבור תינוקות כאלה ללא מעורבות הוריהם. רק אז יצאה הנחיה של משרד הבריאות המחייבת בתי חולים לאפשר להורים החפצים בכך להשתתף בהליכי הקבורה של תינוק שנפטר בנסיבות של "נפלים" על פי ההלכה. 2. סיבות תברואתיות - בתי החולים, ובמיוחד אלה הארעיים במחנות, לא היו ערוכים לשמירת גופות. היה צורך לקבור את הילדים בהקדם כדי למנוע תפוצת מחלות. באמצעי התקשורת של אז, ללא טלפונים במחנות וללא תחבורה נוחה, הודעות פטירה נמסרו לעתים במברקים והגיעו להורים לאחר ימים, ולא ניתן היה לדעת מתי יצליחו ההורים להגיע לבית החולים, אם בכלל.
3. הצורך התברואתי השתלב בהלכה היהודית המתנגדת להלנת גופות לאורך ימים. 4. בחלק מהמקרים, כפי שהיה מקובל אז, נערכו נתיחות לאחר המוות במטרה לברר את סיבת הפטירה ולסייע בהצלת ילדים אחרים. הדבר היה נחוץ במיוחד במקרים רפואיים שהרופאים לא הכירו שכמותם בילדי הארץ. עוד כפי שהיה מקובל אז, חלק מהנתיחות בוצעו ללא קבלת אישור מההורים. ייתכן שבמקרים כאלה בתי החולים העדיפו להמנע מלהציג את גופת הילד להורים.
(יצוין שבנושא זה בולטים מצד אחד התנאים הקשים של התקופה שקשה מאד לדמיין אותם כיום, ומנגד אין להכחיש שייתכן שמתבטא בו גם יחס לא מספיק אמפתי כלפי ההורים אשר לפחות בחלק מהמקרים בהם היו בסמיכות מקום לבתי החולים ניתן היה להמתין להם.כך או כך עניין זה אינו קשור לחטיפות והוא נושא לדיון נפרד לגבי יחס הממסד הרפואי להורים בכלל באותה תקופה ולהורי עולים ועולי תימן בפרט).




למה ניתקו את התינוקות מהוריהם ולקחו אותם לבתי ילדים?


אמנם במחנות העולים נדרשו ההורים להעביר את התינוקות לבתי ילדים. לעתים הדבר נכפה על ההורים בניגוד לרצונם, ולפי עדויות של הורים, לעתים גם תוך איום בסנקציות ואף הפעלת סנקציות, נגד מי שסירבו לכך. מצב זה נראה לנו היום דמיוני, והוא אכן ראוי לדיון ביקורתי. לשם דיון כזה יש לקחת בחשבון כמה נתונים (שחלקם מחלישים וחלקם מגבירים את הביקורת).
הסיבה המרכזית לדרישה להעברת הילדים לבתי תינוקות הייתה הגנה עליהם מפני תנאי המחייה הנוראיים במחנות העולים, שהתווספו למצב הבריאותי הקשה בו הגיעו לארץ העולים מתימן. המשפחות שוכנו בחורף קשה באוהלים. משפחות נאלצו לשרוד בקור, בבוץ, בגשם (ובחורף שנת 50 גם בשלג). זו הייתה תוצאה של הקליטה של עשרות אלפים בזמן כל-כך קצר על-ידי מדינה ענייה שיצאה זה עתה ממלחמה קיומית. תנאי מחייה אלה היו קשים במיוחד עבור תינוקות שמערכות גופם חלשות יותר מטבע הדברים, ולכן רק עבורם הוכנו מבנים מוגנים. עם זאת, בזמן שהות הילדים בבתי התינוקות התאפשר לאמהות לבקר אותם באופן סדיר בזמנים קבועים, בעיקר לצורך ההנקה.
דרישה זו לא הוצגה לראשונה כלפי עולי תימן. למעשה שיטת בתי התינוקות הופעלה לראשונה כלפי ניצולי שואה שהיו בדרכם לעלות לארץ. במחנות מעבר בקפריסין ובמאורציוס שגם בהם שוכנו באוהלים, הם נדרשו להעביר את הילדים לבתי תינוקות בניגוד לרצונם, עד שישנן עדויות המספרות על הורים שהחביאו את ילדיהם מתחת למיטה במטרה שלא יילקחו אל בתי הילדים.
אין ספק שחלק ממקור הדרישה הייתה הנחה שהצוות המטפל במחנות יעניק לילדים טיפול טוב יותר מזה שיעניקו להם הוריהם ובתנאים טובים יותר. ייתכן שבמישורים מסוימים (תזונה, תנאי תברואה) הייתה בכך מידה של צדק, אולם אין ספק שיש בכך התעלמות מתנאים חשובים יותר שמעניקים הוריהם לילדיהם. אפשר בהחלט לטעון שמוצג פה פן אדנותי ומתנשא של הממסד הרפואי (אולי של הממסד הקולט בכלל) כלפי העולים (כאמור, לא רק התימנים, אבל ייתכן מאד שבצורה קשה וחמורה יותר כלפיהם). ככלל יש מקום לטענה שהממסד הקולט האמין בבטחון רב ש"בניין הארץ" שהוא עוסק בו והאתגרים שהוא מתמודד עימם מאפילים על צרכים רגשיים, תופעה שזכתה לניתוחים רבים בתרבות ובאמנות הישראלית בשנים מאוחרות יותר.
עם כל האמור לעיל, הדבר החשוב הוא שילדים נלקחו לבתי הילדים במטרה לטפל בהם, על פי התפיסה הטיפולית הנכונה לדעת הממסד ולהחזירם להוריהם. אין שום עדות על כוונה שלא להחזיר להוריו ילד שנלקח לבית ילדים.





קטגוריות