התקשורת

מאז שנות השישים, וביתר שאת משנות התשעים, עוסקת התקשורת הישראלית בפרשה. הסיקור התקשורתי בוצע על-ידי מספר עתונאים מצומצם יחסית, שככלל קיבלו ללא עוררין את תאוריית החטיפות, ולעתים אף את התאורייה שגרסה קיומה של מערכת חטיפות ממסדית. להלן יוצגו כמה מהגורמים המרכזיים בתקשורת שעסקו בנושא בעיתונות העברית (לפי סדר א"ב).

עידית בן-שימול
עורכת, כתבת ובמאית בתאגיד השידור הציבורי "כאן" וחברת "אחים וקיימים - פורום המשפחות השכולות". בשנת 2017 ביימה את הסרט התיעודי "חדל להיות תושב" ששודר ב"כאן". הסרט מתלווה אחר נסיונות אימהּ לברר מה עלה בגורל אחיה שלמשפחה נמסר כי נפטר ב-1950 (האם ואחיה אשכנזים). הייתה מיוצרי הסדרה התיעודית "מעברות". בעקבות הפרק בסדרה שעסק בפרשת ילדי תימן פרסם אבשלום בן-צבי ניתוח מפורט של טעויות והטעיות בסדרה, ועשה כן גם לגבי אחת מכתבותיה החדשותיות של בן-שימול. תלונה של בן-צבי למועצת העיתונות הביאה את "כאן" להתנצל על העדר גילוי נאות בנוגע לעברה של בן-שימול כפעילה באחת העמותות העוסקות בנושא. המועצה לא נכנסה למחלוקת העובדתית בין הצדדים, עליה ניתן לקרוא בקישורים לעיל. 

אילנה דיין והתכנית "עובדה"

אחד הסיקורים הנרחבים הראשונים של הפרשה נעשה ב-1996 במסגרת תכנית התחקירים "עובדה" של אילנה דיין בערוץ 2. התכנית עקבה אחר סיפורה של מרים שוקר. דיין הציגה את סיפורה של שוקר כסיפור מובהק של חטיפה, על אף שכבר באותה העת פורסמו כתבות נוספות לגביה מזוויות אחרות, ובהן אף נציג הוועד הציבורי ליהודי תימן קבע כי מדובר "יותר במקרה של רשלנות מאשר חטיפה".

רביב דרוקר, איתי רום ותכנית "המקור"

דרוקר יחד עם הכתב איתי רום פרסמו במסגרת תכנית "המקור" תחקיר מקיף ראשון שסקר מקרי בוחן שונים שהוצגו לאורך השנים כעדויות לחטיפת ילדים במסגרת הפרשה. תכנית זו היוותה את הפרסום הביקורתי ביותר על הפעילות הציבורית והתקשורתית סביב הפרשה עד אז. על אף שדרוקר ורום הצהירו כי אינם מבקשים להכריע באשר לשאלת קיומה או אי-קיומה של פרשת חטיפות ככלל, הם סיימו את תכניתם באפשרות שמדובר בפרשה של "שרלטני תימן".

"העולם הזה"

השבועון הסנסציוני בעריכת אורי אבנרי ושלום כהן פרסם בשנת 1967 כתבה מלווה בכותרות מרעישות שהייתה הראשונה להעלות לבמה הציבורית את הטענה לקיומן של חטיפות ממסדיות בצורה בולטת. בכתבה נטען כי מקור חסוי מסר לעיתון מידע לפיו בזמן ביקור בניו-יורק פגש יהודי אמריקני וביתו המאומצת, ונמסר לו מפי אותו יהודי כי הבת אומצה בתשלום. העדות פורסמה בהרחבה בעיתון כהוכחה לחטיפתם של ילדים בישראל והעברתם לאימוץ תמורת תשלום בארצות הברית. אבנרי ושלום כהן (שהיה הכתב שהכין את הכתבה) זומנו למסירת עדות במשטרה. המידע שמסרו הביא את המשטרה אל אותה משפחה והתברר כי הנערה המדוברת נולדה בארצות הברית ואומצה שם כחוק. בכתבה נטען כי לעיתון מידע על ילדים נוספים ששמותיהם הוצגו בראשי תיבות, אולם על שמות אלה לא הצליחה המשטרה לקבל כל מידע מראשי "העולם הזה"

"ישראל היום" - פרשת "הניסויים הרפואיים"

העיתון פרסם בתאריך 14 ביוני 2017, כתבה בה נטען כי עדויות בפני ועדת החקירה הממלכתית מוכיחות כי בילדים במחנה ראש העין בוצע "ניסויים רפואיים" בעודם בחיים, ושאחד הטיפולים הניסויים הביא למותם של ארבעה ילדים. מסמכים ארכיוניים מעידים שלא היה מדובר בניסוי אלא בניסיון לטפל רפואית בילדים המאושפזים. הכתבה לוותה בתמונות של ילדים ועל גופם סימון איברים באופן שנטען שממחיש "באופן ברור את הניסויים שבוצעו בילדים". רופאים לעומת זאת הזימו טענות אלה וציינו שמדובר בפרקטיקה מקובלת באותה העת.

"מבט שני"

במקביל לשידור הכתבה אודות מרים שוקר בתכנית "עובדה" (ראו לעיל) שודרה גם במבט שני כתבה אודות הפרשה בכלל וסיפורה של מרים שוקר בפרט. נימת הכתבה הייתה ביקורתית יותר מזו של "עובדה" והדגישה את מיעוט הראיות לקיומן של חטיפות ודנה באפשרויות אחרות המתיישבות עם סיפורי האימוץ שפורסמו בעת ההיא. לדיון המשווה בין הכתבות ראו כאן, מאתר "העין השביעית".

רינה מצליח, חברת החדשות

רינה מצליח הקדישה מספר תכניות "פגוש את העיתונות" שבהגשתה לפרשה, ערכה מספר כתבות חדשותיות בנושא ובעיקר יצרה את הסרט "הילדים האבודים" בשנת 2017. בכתבותיה היא נקטה לא אחת טון נחרץ ופסקני באשר להמצאות הוכחות לקיומן של "חטיפות", ובסרטה אף תמכה בטענה בדבר קיומה של פרשת חטיפות ממסדית.

תמר קפלנסקי, "ידיעות אחרונות"

תמר קפלנסקי פרסמה מספר כתבות מגזין בפרשה במסגרת המוסף השבועי "7 ימים" של ידיעות אחרונות. שתי הידועות שבהן הן כתבה משנת 2018 בה הציגה עדות של שושנה שחם, מי שהייתה תלמידה בקורס מטפלות במסגרתו שהתה במחנה עולים ראש העין וטענה שהייתה עדיה לחטיפת ילדים, וכתבה נוספת משנת 2017 בה הציגה את עדותה של שולמית מליק שהייתה מטפלת במעברת קדימה ולדברי קפלנסקי "שנים אחר כך הבינה שהייתה במרכז של מה שמכונה היום 'פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן'". בכתבתה של קפלנסקי מעידה מליק כי הבינה "שלוקחים את הילדים כמו מתנה כזאת". אלא שבכתבותיה של קפלנסקי נתבררו אי-דיוקים רבים, האופינייים לעדויות של נשים קשישות הנמסרות ממרחק של ששים שנה ויותר. כך למשל, קפלנסקי מפרשת את דבריה של מליק כתיאור של ארועי חטיפה (למרות שאין הדבר מתחייב מהתיאור העובדתי שהיא מציגה), אך אינה מתמודדת עם העובדה (שהיא מציינת בעצמה) שמעולם לא הוגשה טענה על חטיפת ילד ממעברה זו. במקרה של שושנה שחם מציגה אותה קפלנסקי כמי ששהתה כחניכה בקורס מטפלות במעון של ויצ"ו ראש העין, אלא שגם לגבי מוסד זה מעולם לא הוגשה תלונה על חטיפת ילד. מנגד, שחם מספרת שטיפלה בילדים חולים, בתוך אוהל גדול, אלא שבתי התינוקות בראש העין וכן בית החולים לילדים היו במבנים. בית החולים הזמני של הדסה היה באוהל. הבלוגר "א.א. קונספירציות" שחקר את הנושא העריך ששם שהתה שחם, ושם ראתה ילדים נשלחים לבתי הבראה כפי שהיה מקובל אז ובדיעבד חשבה שמדובר במקרי חטיפה. לחוקרים שביקשו לקבל מקפלנסקי את הקלטת הראיון שערכה עם שחם נמסר שהקלטת בידי עמותת עמר"ם. איתי רום סיפר כי פנה לעמותת עמר"ם בזמן שהכין את תכנית "המקור" (ראו לעיל) בבקשה לקבל את הקלטת, אך שם סירבו להציגה בפניו.