שהתה בבית תינוקות ובית חולים בראש-העין. הוריה התגרשו ועזבו את מחנה ראש העין. כשלון מאמצים לאיתור המשפחה הובילו למסירתה לאימוץ. אביה חיפש אחריה וזכה להתאחד עימה לאחר עשרות שנים.
מרים שוקר נולדה לאם ממשפחת שרעבי, ונרשמה בבית הילדים במחנה ראש-העין כמרים שרעבי. זמן קצר לאחר מכן התגרשו הוריה, ושניהם עזבו את המחנה בעוד היא נותרה בו. לאחר עזיבתם אושפזה בבית החולים בראש העין. כשהבריאה כבר נסגר מחנה העולים, נותק הקשר עם המשפחה, והיא נותרה כשנה בבית החולים למרות שהבריאה. בית החולים פנה לגורמים שונים בבקשה לסייע באיתור המשפחה. משכשלו מאמצים אלה, יחד עם משרד הסעד אותרה עבורה משפחת אומנה, שמאוחר יותר אימצה אותה. אימּה לא חיפשה אותה מעולם, אולם אביהּ כן. הוא פנה למוסדות שונים ואף למשטרה, וחיפש את ביתו ללא הועיל. הקשר עם הילדה נותק. בשנת 1966 הגיש תלונה לועדת בהלול מינקובסקי. הוועדה איתרה את הילדה במשפחתה המאמצת והודיעה על כך למשפחה. על פי חוק האימוץ בישראל, המשפחה לא יכולה הייתה לקבל את פרטיה העדכניים של הילדה, ורק היא בהגיעה לבגרות יכלה לפנות לתיק האימוץ ולקבל את פרטי משפחתה הביולוגית. לפי עדות עורך דין מטעם המשפחה, בשנות ה-80 עדיין לא ידע האב על ממצאי ועדת בהלול מינקובסקי (מ-1968). לדבריו רק עיון שלו בדוח ועדת בהלול-מינקובסקי חשף בפניו את המידע ואפשר לו לעדכן את האב שבתו חיה כמאומצת. אולם בראיון בשנת 1986 סיפר האב כי ועדת בהלול-מינקובסקי עדכנה אותו שבתו אומצה. לאחר דין ודברים מול גורמי הממשל האחראיים על אימוצים, נתאפשרה העברת מכתב מהמשפחה אל מרים והאב ובתו נפגשו ב-1988. דבר האיחוד לא פורסם ברבים ומשך שנים נטען שועדת בהלול-מינקובסקי הסתירה מהאב את הממצאים לגבי ביתו. הדבר הוצג כהוכחה לאטימותם של אנשי הממסד. כך למשל נכתב בשנת 2016 בדף הפייסבוק של עמותת עמר"ם כי "יהודים טובים" [המרכאות במקור] בחרו שלא לספר למשפחה על הממצאים. נציגי העמותה חזרו על הדברים גם ב-2018 ו-2019 (קישורים בתיאור המקיף בבלוג של אבשלום בן-צבי).
אלא שמכתב ששלח אחיה של שוקר כבר בשנת 1968 לאנשי המשטרה שחקרו את הנושא עבור ועדת בהלול מינקובסקי, מוכיח כי המשפחה אכן קיבלה את המידע על הימצאותה של מרים שוקר בחיים.
.